<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך גביהה</h1>
<h2>דף מט.</h2>
רב גביהא מארגיזא הוא שדרש בגיטין פ"א [ז' ע"א] וקינה ודימונה ועדעדה כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין ופירש"י קנאה צער שציערו וקנאה הוא לשון שאדם מתעבר על ריבו או על ריב אחרים כמו קנא קנאתי, בקנאו את קנאתי, ואם הוא דואג על צערו מן השמים עושה לו דין, וגרסי' נמי בשלהי פ' החובל [ב"ק צ"ג ע"א] אמר ר' חנן כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה. שנאמר ותאמר שרי אל אברם וגו' וכת' ויבוא אברהם לספוד לשרה ומסיק התם והוא דלית ליה דינא בארעא וה"מ דאית ליה ג' דינא בארעא. ותו מסיק התם אמר ר' יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק והא דר' חנן איתא נמי בפ"א דר"ה בגמרא בארבעה פרקים [ט"ז ע"ב] על ההיא דאמר ר' יצחק התם שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם ומוסר דין על חבירו אחד מהם דאמר רב חנן כל המוסר וכ' ומוסר דין במקום שאין דין יש דין למעלה על השופטים, ממהרין לפרוע מן הדיינין, כההיא דגרסינן בפ' מי שמת בסוף גמרא לא שייר קרקע כל שהוא [קנ"ג ע"א] ההיא דאתאי לקמיה דרבא עבד לה כשמעתיה וקא טירא ליה וכ', עד ואפילו הכי לא אפיק רבא מעונשא, ובההיא (והשליח) [דהשולח] הל' נמנעו מלהשביעה [גיטין ל"ה ע"א] דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא ואמרה ליה כבי תרי דיינת ליה הפכוה לכורסייה ואפילו הכי לא אפיק מחולשא, ובפ' אלו הן הגולין [מכות י"א ע"א] אימותיהן של כהנים היו מספיקין להן לגולין מזון כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו ולישנא אחריני כדי שיתפללו עליהן שלא ימותו שלפי שהמכשול בא כאילו על ידיהן לפי שהיה להן להתפלל על דורו כענין ממהרין לצועק ליפרע על הנצעק, ולא מיבעיא אם הצועק חכם שנפרעין מן הנצעק דהא על תנאי ועל חנם באה כמעשה דרב דלטייה לשמואל [שבת ק"ח ע"א] ורבה בר רב הונא (לרב נחמן) [לרבה] בר רב (חיסדא) [נחמן] ורב אדא בר אהבה לרב הונא [נזיר נ"ז ע"ב] כמו שכתבתי למעלה דרבא לטייא לבר הדיא וכולהי אייקיימו, אלא אפילו על קללות הדיוט לחכם במקום שאין נעשה הדין נפרעין מן הנצעק בכל אילו שהבאתי, ואעפ"י שאמרו רבותינו בנגמר הדין [סנהדרין מ"ט ע"א] תהא ליטא ולא מן מלטא שהרי כל אותן הקללות שקלל דוד ליואב נתקיימו בזרעו של דוד טעם גדול יש בדבר שהרי תשובה נצחת השיב יואב שכשאמר תרתי לא תעביד בההוא גברא אי קטלת קבל (רשותא) [לטותא] דההוא גברא דלטייה אבוה, וכן הוה כי מסירת הדין שמסר דוד על יואב באותה שעה קשים ממנו ולית ליה דיינא בארעא וכשחזר הדין בימי שלמה ע"י צוואת המלך דוד חזרה הקללה ואעפ"י ששלמה אמר והשיב השם את דמו בראשו ובזרעו עד עולם [מלכ' ב' ל"ב] פי' שאילולי לא הרגתיו היה הדם תלוי בו ובזרעו עד עולם ועתה בבואי ואני וביתי נקיים שדנתי וגם הוא נתכפר.
